<h1>המאורות — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
[ברכות נ"ג ע"ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב. אני י"י אלהיכם זו ברכה. גרסינן בפרק כל הבשר מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה, אמצעיים רשות. ואית דבעי מימר דבמים אחרונים צריך לברך על רחיצת ידים או שטיפת ידים אותו שמברך ברכת המזון אם אכל דבר שיש בו זוהמא. וכתב רב האיי שאינו מברך כלל, ויהיב סמנא למילתיה בשמתא נר"ש, פירוש נטילה רחיצה שטיפה. ואיכא למימר טעמא כיון דאפשר לעבורי זוהמא בשאר מילי, כגון על ידי קנוח מפה או שמן ערב או שיאכל על ידי מאכיל או בכף של עץ או של מתכת או שישמר ידיו מלזהם אפילו על ידי הפת, הילכך אינו מברך כלל, וכן עמא דבר. וכתב הר"ם כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף אע"פ שהוא פת חולין, ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, עד כאן. ואע"פ שכתב הרב דספק נטל ספק לא נטל אינו צריך לחזור וליטול דכל ספק בנטילת ידים טהור, אפילו הכי כל זמן שבריא לו שלא נטל צריך נטילה כיון שהסיח דעתו מהם ולא שמרן משעת נטילה ראשונה על דעת כן. מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין בקרקע, אחרונים אין ניטלין על גבי קרקע. ואי איכא קינסא שרי. פירוש קינסא, עצים דקים או קש. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן. אבל בחמין לא, מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה. אמצעיים רשות, הני מילי בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. פירוש תבשיל של בשר. מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח, ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים, ומשתכחא קורטא בכוריא. ואי כייל מילחא צריך נטילת ידים. חמי האור נוטלין מהן לידים, חמי טבריא במקומן שרי, דכל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. כתב הר"ם דדוקא שיש בהן שיעור מקוה, אבל אם אין בהן שיעור מקוה או מים שאובין בקרקע, לא עשה כלום. למשקל מינייהו במנא אסור. פירוש דהני גריעי מחמי האור, שלא היתה להם שעת הכושר במנא. ואית דמפרשי משום דחמי האור ראויין לשתית אדם ולא גריעי משתית בהמה, וחמי טבריא לא חזו לא לאדם ולא לבהמה. פסק מינייהו בבת בירתא, גזרינן בת בירתא אטו מנא ואסור. מים שנפסלו משתית הבהמה, בכלים פסולים, בקרקע כשרים. יש מפרשים מים מלוחים שאין הכלב יכול מללקוק מהם, ויש מפרשים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק.
<h2>דף קו.</h2>
ועוד כתבנו בזה הרבה דברים שכתב הר"ם בפרק ששי בהלכות ברכות שאינן במה שכתבנו בדין נטילת ידים. כתב הר"ם ארבעה דברים פוסלין את המים, שינוי מראה וגילוי ועשיית מלאכה בהם והפסד שמונע הבהמה מלשתות בהן. כיצד מים שנשתנו מראיהן בין בכלי בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן, הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותם משתיה נפסלו לנטילת ידים. כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידים. כיצד מים שאובין שהדיח בהם כלים או ששרה בהן וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות, פסולין לנטילת ידים. הדיח בהן כלים מודחים או חדשים לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהם את הכעכים פסולין, ושהוא חופן מהן בשעת לישה, שהמים שבתוך חפניו הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהן הרי הן בכשרותן. כל מים שנפסלו לכלב, כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים, ובקרקעות כשרים להטביל. יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט, עד שיתן כשיעור. ואם נתן הרביעית כולה בשפיכה אחת כשר. נוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה או יד זה על גבי יד זה בשטיפה אחת כשר, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבא ביניהם המים ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד. ומזה פסק בהשלמה בענין אחר כדכתבינן לעיל. ולא יתן לחבירו בחפניו, שאין חפניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה, אין נותנין בהן לידים, מפני שהן שברי כלים. הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. ואם אין שם אחר מניח הכלי בין ברכיו ויוצק על ידיו או יטה החבית על ידיו ויטול או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. הקוף נוטל לידים, עד כאן. וכל שכן הגוי. עוד כתב מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה אם לאו, ואם יש בהן כשיעור או אין בהן כשיעור, או אם הם טמאים או טהורים, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו, ספקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור. צריך אדם לנגב ידיו ואחר כך יאכל. וכל הנוטל ידיו בא[חרונה] מנגב ואחר כך מברך. ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם לדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנטל את ידיו באחרונה עד שיברך ברכת המזון, ע"כ.
אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים דכתיב ואל כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה, שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור' אסי ואייתו לקמייהו צנא דפירי, אכלי ולא משו ידייהו, ולא ספו לי מיניה, ובריך כל חד וחד. ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים [לפירות] וש"מ אין זמון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק. שמעינן מהכא דאי הוה מידי שיש בו זמון, דמבעי להו למספא ליה כי היכי דליזמנו עליה. הילכך שנים שאוכלים ואיכא חד דקאי עלייהו דלא אכיל, מבעי להו דליספו ליה מידי למיכל בהדייהו כי היכי דלזמנו עליה. נטילת ידים עד לפרק בין לחולין בין לתרומה. כל דבר שחוצץ בטבילה לגוף חוצץ בנטילת ידים בחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. ונראה דאפילו שלא בשעת הדחק, והוא שלא יסיח דעתו מהם, כן כתב ה"ר משה. האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא, ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים. ואי אבזע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנה לידים דלאו כלי הוא. ואין מטבילין בה את הידים, דהוו להו שאובין. שמעינן מהכא שאסור לתחוב ידיו בכלי גדול מלא מים, שאינו עולה לנטילת ידים. וראיתי כתוב בספר המנהגות שאם ישכשך ידיו בתוך הכלי, כדי שמכח אותו שיכשוך יבאו המים על ידיו, שרי דמכח גברא קא אתי לידיה. וצריך עיון. כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים, מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים כיון דאתי משירי טהרה. והר"ם כתב פרק ו' בהלכות ברכות שצריך רביעית לכל אחד ואחד. וקפדינן אמנא דלהוי נטלא בת רביעתא ומחזותא. שיהיו מראיתן מים, מגופת חבית שנתקנה נוטלין ממנה לידים. חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים. שק וקופה אע"פ שתקנן אין נוטלין מהן לידים.
<h2>דף קז.</h2>
בהשלמה פרק כל הבשר תנן התם במסכת ידים מי רביעית נותנין לידים לאחד ואפילו לשניים מחצי לוג לג' ולד' מלוג לה' ולי' ולמאה, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. והרי"ף פסק כתנא קמא. והר"ם פסק כרבי יוסי, כמו שכתבתי למעלה. בכל הכלים נוטלין לידים, אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה. אסור לאכול במפה דילמא נגע, והני מילי בחולין, אבל בתרומה מותר, דהתירו מפה אוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות. והר"ם כתב שמותר. ונראין דבריו, דאע"ג דאמר דלא התירו מפה לאוכלי טהרות, איכא למימר דוקא לאוכלי טהרות, אבל עכשיו שאין אנו אוכלין חולין בטהרה איכא למימר דשרי. וזה לשון הרב לט אדם ידיו במפה ואוכל בהם פת או דבר שטיבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו, עד כאן.
<h2>דף קז:</h2>
אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. כתב הר"ם והוא הדין למי שאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. וצריך עיון לסברתו שמתיר על ידי מפה. ואפשר לומר דבמפה איכא הכירא ולא נגע. אבל על ידי מגריפה ליכא היכירא ואתי למגע, (בו) [כי] פעמים רבות אוכלין על ידי מגריפה ואע"פ שנטלו לידים, והילכך אתי למטעי. ומאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים. לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. והשמש מברך על כל כוס וכוס ומברך על כל פרוסה ופרוסה היכא דליכא אדם חשוב. וזה השמיט הר"ם, שלא הפליג בין איכא אדם חשוב בין ליכא, ותימה הוא. וכתב ה"ר משה ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי לישב דעתו. לא יתן אדם פרוסה לשמש, בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.
